השיתוף של מיכל מעיין דון
מיום ליום אני לילית כועסת ומהפכנית יותר ויותר,…
ובא לי… בא לי לערוף את הראש של כל המערכת שבתוכה אנחנו חיות ועוד מצליחה לגרום לנו להזדהות עם הערכים השקריים שלה…
לילית זועקת בתוכי – די שקרנים. די נצלנים די כוחניים… די
די ילדים חסרי רסן ומשתוללי אגו… לא מעניין אותי כל משחק החיים שלכם… אני לא זוכרת מתי הסכמתי לחיות בתוך המשחק הארור שלכם.
אני כועסת על הממשלות של מדינת ישראל, מחרחרות הריב והמדון. התמכרות לקורבנות גברית מעורבבת עם אגרסיביות בוטה. כבר מזמן היינו יכולים לחיות כאן בשלום ובשלווה…
אני כועסת כי אני כבר לא יכולה לבטא את דעותיי השמאלניות, המחפשות הרמוניה, שלום וערבות הדדית מבלי לסכן את העסק שלי…
אני כועסת כי התחרות היא הערך הכלכלי המרכזי של העולם.
אני כועסת כי סותמים לנו את החופש לחשוב… ולהאמין שאפשר ממש אחרת. כל כך אחרת.
אני רותחת…. נשבעתתתת
אני כועסת על כל הרוחניקים והניו אייג'ים שלא עושים כלום כדי לשנות גם סביבנו ולא רק בתוכנו. השלום רק מתחיל בתוכי… ומי שגדל לראות את האלוהי שבכל אדם, ראוי לנו שיגלה שם גם את ההזדמנות לחיות ככה באמת, אדם עם אדם.
אני כועסת ובא לי לשנות.
ונמאס לי לעבוד כל כך הרבה… ולשלם את הכנסותיי לאלוהי הבנקים (ריבית על המינוס… החזר הלוואות) ולהצליח לנשום טיפה מעל המסגרת, ולשלם כל כך הרבה על דלק, מע"מ, ביטוח לאוטו, סופר, חוגים לילדה במחירים כפולים מכל מדינה אחרת בעולם.
נמאס לי…
הכי נמאס לי מדמוקרטיה.
השקר הכי גדול בעולם.
(הקטע הבא לא מתאים לכולן אני מניחה, החתרנות והמהפכנות שלי עולות כיתה)…
לילית הזונה בת זונה, היא יודעת… היא יודעת איך יכולים לחיות אנשים יחד בהרמוניה פשוטה, בכוח חיים חזק ועוצמתי בלי ששום ממשלה תיקח אותו.
בא לי… לעשות קסם… ולהתעורר בעולם שבו אין מספר מצומצם של בעלי שררה האוחזים בכוח עבור קבוצות ענקיות, משוללות כוח. כי לשלוט על אחרים דורש POWER OVER
ואני… אני יצור של POWER WITH …
בקסם שלי אתעורר לעולם של קהילות קטנות ונחמדות, כמו בפייסבוק שלי… שמלמד אותי על עולם עתידי.
בכל קהילה, כמה אנשים שהקהילה רוצה שיהיו בה, וכל אחד ואחת בקהילה ימצאו את דרכם מלאת העוצמה והייחודית לתרום לקהילה. וכוחות הריפוי יחזרו לידי המרפאים, ולא לידי מערכת רחוקה ומנוכרת המופעלת על ידי אינטרסים של חברות תרופות שמנות על חשבוננו…
וכוח החינוך יחזור לידיים של מי שאוהב לחנך וללמד ולשחק ולהעצים ילדים, ולא עוד מערכת אחת שקובעת מה נכון לכולם. אין, אין, אין דבר כזה.
ובכל קהילה יהיו בעלי כישרונות שיעצבו בתים, בגדים ותכשיטים בהקשבה להשראה שלהם, ולא בהקשבה לטרנד העולמי האחרון… כמה מסרס יצירתיות הדבר הזה…
ובכל קהילה תהיה דרך רוחנית שמתאימה למי שבחר להיות בה… והוותיקן ילך קיבינימט ויפסיק לשלוט בעולם, כך גם הרבנות וכל המערכות הדתיות שחושבות שוב – שיש משהו אחד שנכון לכולם. אין, אין, אין דבר כזה…
איך לעזאזל אנחנו מסכימים לחיות במדינות דמוקרטיות – זו בדיחה… על חשבוננו.
בכל יום שעובר המדינות הנאורות כביכול נוטלות מאיתנו עוד ועוד דברים שפעם היינו עושים עבור עצמנו, בדרך המתאימה לנו (אפילו חמוצים כבר לא עושים… קונים כולנו באותו הטעם) והמדינה לוקחת את ה"טיפול" עליה, ומשאירה אותנו רק מי שמפרנס את המערכת כדי שהיא תוכל לתת לנו את מה שאנחנו לא רוצים בכלל…
אין באמת נשים שרוצות לחיות באופן שבו אנחנו חיים.
אבל שכחנו לגמרי שיש אפשרויות אחרות.
ולילית לא תניח לנו… עד שנשמע את הקול של הכוח יחד. של הקבוצות המעצימות את חבריהן. של היכולת לחיות אחד עם השני.
אני כועסת, כי אני מתחילה לחוש את התבוסתנות שלי מתעוררת. כי בא לי לעבור לגור בקהילה קטנה התואמת את ערכיי אי שם באירופה. כן, יש כאלה קהילות… ובאירופה קל יותר לחיות כך.
ואני כועסת, כי אני חשה קשר ליליתי כל כך חזק לעם היהודי, ולאדמת כנען, ואני לא רוצה ללכת. כל ארבעת הסבים והסבתות שלי עליהם השלום הם ניצולי שואה. ואני, דור שלישי, אמצא את עצמי הולכת מכאן למקום אחר… מבאס אותי ממש.
ובא לי… בא לי לערוף את הראש של כל המערכת שבתוכה אנחנו חיות ועוד מצליחה לגרום לנו להזדהות עם הערכים השקריים שלה…
לילית זועקת בתוכי – די שקרנים. די נצלנים די כוחניים… די
די ילדים חסרי רסן ומשתוללי אגו… לא מעניין אותי כל משחק החיים שלכם… אני לא זוכרת מתי הסכמתי לחיות בתוך המשחק הארור שלכם.
אני כועסת על הממשלות של מדינת ישראל, מחרחרות הריב והמדון. התמכרות לקורבנות גברית מעורבבת עם אגרסיביות בוטה. כבר מזמן היינו יכולים לחיות כאן בשלום ובשלווה…
אני כועסת כי אני כבר לא יכולה לבטא את דעותיי השמאלניות, המחפשות הרמוניה, שלום וערבות הדדית מבלי לסכן את העסק שלי…
אני כועסת כי התחרות היא הערך הכלכלי המרכזי של העולם.
אני כועסת כי סותמים לנו את החופש לחשוב… ולהאמין שאפשר ממש אחרת. כל כך אחרת.
אני רותחת…. נשבעתתתת
אני כועסת על כל הרוחניקים והניו אייג'ים שלא עושים כלום כדי לשנות גם סביבנו ולא רק בתוכנו. השלום רק מתחיל בתוכי… ומי שגדל לראות את האלוהי שבכל אדם, ראוי לנו שיגלה שם גם את ההזדמנות לחיות ככה באמת, אדם עם אדם.
אני כועסת ובא לי לשנות.
ונמאס לי לעבוד כל כך הרבה… ולשלם את הכנסותיי לאלוהי הבנקים (ריבית על המינוס… החזר הלוואות) ולהצליח לנשום טיפה מעל המסגרת, ולשלם כל כך הרבה על דלק, מע"מ, ביטוח לאוטו, סופר, חוגים לילדה במחירים כפולים מכל מדינה אחרת בעולם.
נמאס לי…
הכי נמאס לי מדמוקרטיה.
השקר הכי גדול בעולם.
(הקטע הבא לא מתאים לכולן אני מניחה, החתרנות והמהפכנות שלי עולות כיתה)…
לילית הזונה בת זונה, היא יודעת… היא יודעת איך יכולים לחיות אנשים יחד בהרמוניה פשוטה, בכוח חיים חזק ועוצמתי בלי ששום ממשלה תיקח אותו.
בא לי… לעשות קסם… ולהתעורר בעולם שבו אין מספר מצומצם של בעלי שררה האוחזים בכוח עבור קבוצות ענקיות, משוללות כוח. כי לשלוט על אחרים דורש POWER OVER
ואני… אני יצור של POWER WITH …
בקסם שלי אתעורר לעולם של קהילות קטנות ונחמדות, כמו בפייסבוק שלי… שמלמד אותי על עולם עתידי.
בכל קהילה, כמה אנשים שהקהילה רוצה שיהיו בה, וכל אחד ואחת בקהילה ימצאו את דרכם מלאת העוצמה והייחודית לתרום לקהילה. וכוחות הריפוי יחזרו לידי המרפאים, ולא לידי מערכת רחוקה ומנוכרת המופעלת על ידי אינטרסים של חברות תרופות שמנות על חשבוננו…
וכוח החינוך יחזור לידיים של מי שאוהב לחנך וללמד ולשחק ולהעצים ילדים, ולא עוד מערכת אחת שקובעת מה נכון לכולם. אין, אין, אין דבר כזה.
ובכל קהילה יהיו בעלי כישרונות שיעצבו בתים, בגדים ותכשיטים בהקשבה להשראה שלהם, ולא בהקשבה לטרנד העולמי האחרון… כמה מסרס יצירתיות הדבר הזה…
ובכל קהילה תהיה דרך רוחנית שמתאימה למי שבחר להיות בה… והוותיקן ילך קיבינימט ויפסיק לשלוט בעולם, כך גם הרבנות וכל המערכות הדתיות שחושבות שוב – שיש משהו אחד שנכון לכולם. אין, אין, אין דבר כזה…
איך לעזאזל אנחנו מסכימים לחיות במדינות דמוקרטיות – זו בדיחה… על חשבוננו.
בכל יום שעובר המדינות הנאורות כביכול נוטלות מאיתנו עוד ועוד דברים שפעם היינו עושים עבור עצמנו, בדרך המתאימה לנו (אפילו חמוצים כבר לא עושים… קונים כולנו באותו הטעם) והמדינה לוקחת את ה"טיפול" עליה, ומשאירה אותנו רק מי שמפרנס את המערכת כדי שהיא תוכל לתת לנו את מה שאנחנו לא רוצים בכלל…
אין באמת נשים שרוצות לחיות באופן שבו אנחנו חיים.
אבל שכחנו לגמרי שיש אפשרויות אחרות.
ולילית לא תניח לנו… עד שנשמע את הקול של הכוח יחד. של הקבוצות המעצימות את חבריהן. של היכולת לחיות אחד עם השני.
אני כועסת, כי אני מתחילה לחוש את התבוסתנות שלי מתעוררת. כי בא לי לעבור לגור בקהילה קטנה התואמת את ערכיי אי שם באירופה. כן, יש כאלה קהילות… ובאירופה קל יותר לחיות כך.
ואני כועסת, כי אני חשה קשר ליליתי כל כך חזק לעם היהודי, ולאדמת כנען, ואני לא רוצה ללכת. כל ארבעת הסבים והסבתות שלי עליהם השלום הם ניצולי שואה. ואני, דור שלישי, אמצא את עצמי הולכת מכאן למקום אחר… מבאס אותי ממש.
איך?? איך אנחנו הנשים מפנימות את אמונות הנפרדות, התחרות, החרמנות לשלטון על, הצרכנות, המחסור?
איפה אמא שלנו שתזכיר לנו שאנחנו יודעות לנהל חיי קהילה פשוטים ושמחים שאין בהם שררה??? אמאאאא? איפה את?