סיפורים מהחיים – הסיפור של אורי הילד

אורי הגיע אליי כילד בשנותיו הראשונות בבית הספר היסודי. במסע המשותף שעשינו השתתפו אורי עצמו, הוריו, אחיו ומערכת החינוך שבמסגרתה למד באותו הזמן. קהילה שלמה שפעלה יחד כדי לשפר את איכות חייו של אורי. זו הייתה חוויה יוצאת דופן באכפתיות שפגשנו מסביבנו ובהתנהלות הסביבתית באשר למיוחדוּת שלו, שהייתה לא פשוטה לסביבה אולי גם בגלל חוכמתו הרבה.

בסיפור שמובא כאן ניתן להכיר גם את התנהלות המסע שלנו, וחשוב לא פחות – את החוויה של אמו, שהובילה את המהלך.

אורי היה תינוק מתוק עד מאוד, אך חסר שקט ובכיין גדול.  בגן, הוא בלט בחכמתו ובידיעותיו, אך יחד עם זאת בלטה גם רגישותו ועדינותו. הוא היה מאוד תלוי בי, אמו, והפרידה בבוקר הייתה לא קלה כלל. היה שלב שכדי להירגע הוא דרש ממני לחזור כל בוקר, על משפט קבוע, המראה כמה אני אוהבת אותו. ככל שהתבגר החיים בבית נהיו יותר קשים, הוא דרש המון תשומת לב. כאשר הגיע לביה”ס היסודי, הוא כבר היה דוד לכמה אחיינים ומערכת היחסים שלו איתם הייתה לא כ”כ פשוטה. הוא ניסה מאוד לשלוט בהם ולהכתיב להם מה לעשות. התוצאה הייתה, שכאשר הגיעו ילדינו הנשואים לשבתות האווירה הייתה לא כ”כ נעימה. סעודות השבת היפות והנעימות שלנו נעלמו ובמקומן נהיו סעודות בעלות אווירה מתוחה ובלתי רגועה. אורי, ניסה לשלוט בכל, הוא הכין הצגות ארוכות על פרשת השבוע הכוללות תפאורה ותחפושות ורצה שכולנו נצפה בהן. אחיו הגדולים התעצבנו ולא היה להם כוח לצפות שעה ארוכה בהצגות, הם כעסו עלינו שאנחנו “לא מחנכים אותו כפי שחינכנו אותם”, ונותנים לו לנהל את הבית. הם טענו שאני מפנקת אותו יתר על המידה במקום להעמידו על מקומו. אני הרגשתי שזה לא כך וחשתי שמשהו מציק לו ושזו ממש לא מניפולציה מבחינתו. לא ידעתי מה הבעיה, אבל הרגשתי שזה לא רק פינוק. ראיתי דברים שהדליקו אצלי נורה אדומה, אך עדיין לא ידעתי מה הבעיה. למשל, שמתי לב שהחושים שלו חדים יותר מהרגיל, הוא לא היה מוכן לדרוך אפילו עם נעליים על רצפה רטובה, לא הסכים ללבוד בגדים מבדים עבים, כמובן שהפתקאות של החולצות הפריעו לו והייתי צריכה לגוזרן. גם חוש הריח שלו היה מאוד מפותח, לדוגמא, היה מריח ממרחק רב ריח של ניפוח בלונים. (עד אז לא ידעתי שיש לזה ריח…). לאחר חפושי חיפושים בד”ר גוגל, הבנתי שכנראה יש לו בעיה בוויסות החושי, והתחלתי להתעניין ולבדוק יותר. התחלנו גם טיפול בעזרת בעלי חיים, אך לצערי לא הרגשתי שיפור גדול ברגיעות של אורי ובהתנהגותו. נסינו גם הידרותרפיה, שאולי הועילה במעט. בכיתה ב’ אורי אובחן כמחונן, והחל להשתתף בחוגים למחוננים, שאותם אהב מאוד. כשאורי הגיע לכיתה ג’ התחילו לו גם בעיות חברתיות. הוא טען שחבריו לכיתה מאוד מעליבים אותו והרגיש די בודד בכיתתו. הוא היה ניגש למזכירות ומתקשר אלי בבכי מספר פעמים במהלך הלימודים. החלו להופיע אצלו טיקים שונים והוא היה מאוד מתוח ולא רגוע. כדי להירגע הוא היה עושה כל מיני ריטואלים שונים וחוזר על אותן שאלות מספר פעמים. אף כאן, נעזרתי ב”גוגל” והתחלתי לחשוש שיש לו OCD. התחלנו לבדוק על דרכי הטיפול ומצאנו שהדרך הטובה היא בעזרת .CBT  לאחר בירורים מקיפים הגענו למטפל שנחשב אחד הטובים בתחום, הוא היה מאוד תקיף ונוקשה  עם אורי , שהחל ממש לפחוד ממנו. הנסיעות אליו היו בגדר סיוט מרוב הבכיות והצריחות במהלך הנסיעה. בסופו של דבר עזבנו אותו ופנינו לפסיכיאטרית, שטענה שלדעתה זה בכלל לא OCD  אלא התנהגות הנובעת מחרדה. המליצה שננסה תרופות מרגיעות. אורי התחיל לקבל את התרופות, אך הן לא השפיעו עליו כלל והפסיכיאטרית אמרה שנפסיק אותן למספר חודשים. נסינו גם ביופידבק למספר חדשים, אך לא הייתה בכלל כימיה בין אורי לבין המטפלת והוא ביקש ממש להפסיק זאת. המצב רק הלך והחמיר, אורי סבל מאוד בביה”ס, אנחנו סבלנו מאוד בבית והיינו חסרי אונים. לא הצלחנו להבין מה יש לילד שלנו.

התחלתי לחפש ספרים בנושא חרדה וקשיים רגשיים, ובמקרה נתקלתי בספר “ילד רגיש מאוד”. עיינתי בו, והרגשתי שיש בהחלט קווי דמיון רבים בין אורי לבין המתואר בספר. רכשתי את הספר, ואף בעלי הסכים איתי שאכן יש דמיון. כמובן, שקראתי את הספר בשקיקה, ומייד פניתי לידידי מר “גוגל”, והקלדתי “מטפלים לילד רגיש מאוד”.

גוגל העלה בחכתו מספר שמות, ולמרבה המזל הגענו למושיעה הגדולה שלנו: איריס סובינסקי.

למרות המרחק הרב, קבענו עם איריס פגישה  ונסענו אליה בעלי ואני, כשבעלי סקפטי לחלוטין,  ואני חצי סקפטית. מפגש זה היה גורלי מאוד בחיינו. איריס הסבירה לנו שאכן, אורי ילד רגיש מאוד וחיברה לנו את כל החוטים וטוותה מהם מארג שלם ועדין. המחוננות של אורי, הרגישות שלו, תחושתיות היתר שלו – כל אלו נמצאים בחבילה האחת הזאת במתנה ששמה: ילד רגיש מאוד. היא הצליחה מאוד להרגיע אותי ויותר מזה, אף את בעלי השכלתני והסקפטי.  שבוע לאחר מכן הגענו אליה עם אורי, שכבר ממש התחנן שנעזוב אותו לנפשו ושנפסיק לקחת אותו למטפלים שונים. הגענו לאיריס, ולמרבה הפתעתנו, נוצר בין אורי לאיריס “קליק” כבר מהרגע הראשון. ראשית, איריס הסבירה לו שהוא לא ילד בעייתי ונתנה המון מקום לתחושות שלו ולהתנהגויותיו. היא אפשרה לו לשאול את כל השאלות וענתה על כל אחת מהן בסבלנות  וברוגע האופייניים לה.  לאחר מספר  פגישות, בהמלצתה של איריס נערכה פגישה בביה”ס לאיריס ולצוות המורים של אורי. איריס הסבירה להם באופן כה משכנע ומדוייק על המאפיינים של “ילד רגיש מאוד” – ועל הצרכים שלו.  היא המליצה על קיצור יום הלימודים של אורי והפחתת שעורי הבית.  כהרגלה,  ענתה להם על כל שאלותיהם ונתנה למחנך פתח להתקשר אליה ולהתייעץ איתה בנוגע לאורי בכל עת.  החיים של אורי בביה”ס נהיו הרבה יותר קלים, הצוות הבין אותו טוב יותר. מפאת המרחק, הפגישות של אורי ושלי עם איריס נעשו דרך הטלפון, והדבר היה נהדר. סוף סוף אורי הרגיש שיש לו אוזן קשבת, יש לו משהי שכיף לו לשוחח איתה , משהי שמבינה אותו ושהוא יכול לסמוך עליה. לעיתים איריס תפקדה כמגשרת בינינו. מדי פעם, שוחחתי גם אני עם איריס ללא אורי וקבלתי ממנה תדרוך להמשך. אני שמחה לציין שהחיים שלנו השתנו לחלוטין!

אורי נהיה הרבה יותר שמח ויותר רגוע. עדיין יש לו קשיים חברתיים, אך המצב הרבה הרבה יותר טוב. אנחנו מודים לקב”ה שזיכה אותנו לפגוש את איריס! ומודים לאיריס על העזרה הענקית והתמיכה לאורך כל הדרך!

מי ייתן וירבו כמותה בישראל!