"הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו"

איך לא אכתוב על הספר שהביא אותי להבין את הרנסנס החדש? הספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן) נכתב ע"י ג'ונתן ג'ונס.

הספר כאילו מתרכז בתחרות בין שני הגאונים וביצירותיהם, ואכן כל זה נמצא בו, אבל עוד יותר מזה הוא מתאר את תקופת הרנסנס ואת חוויית החיים בה, את הרגשות של האמנים ואת האופן שבו הסביבה האנושית שלהם תרמה לעיצובם וליצירותיהם הנפלאות.

ג'ונס פורש לפנינו בעזרת עובדות היסטוריות ופרטים רבים מספור את החיים בתקופת הרנסנס והקורא חש כמי שצועד ברחובות פירנצה בעת ההיא ומרגיש חלק חי ממה שמתרחש שם. בעיניי, גדולתו של הספר היא בכך שהוא מצליח להעביר אותנו אל חיי היוצרים ולגשר על פני מאות השנים המפרידות בינינו ובין הרנסנס ועל פני השינוי התרבותי שחל מאז בתרבות המערבית.

הספר שימש לי השראה במחשבתי על התקופה שלנו: אם בדברים שהייתי רוצה לחזור אליהם ולאמץ אותם ואם במה שלא הייתי רוצה שישוב ויתקיים. למשל, אני אוהבת את העובדה שכל יוצר הביא את החדש מתוכו, בדרכו ועל פי ייחודו, ועם זאת אני מעדיפה שיתוף של כוחות יצירה ולא התקדמות מתוך תחרותיות, קנאה ומלחמות, כפי שקרה אז.