“ערפילי אבלון”

הספר “ערפילי אבלון” נכתב על ידי מריון מימר בריידלי. זהו סיפורם של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול מפי אחותו, שהייתה כוהנת של האלה, ומתאר את האירועים הללו מזווית הראייה של הנשים בתקופה ההיא.
בספר מתואר השלב בהיסטוריה שלנו, שבו הנצרות כבשה את העולם מידי כוהנות האלה ותרבות האלה. מובלט ההבדל בין היחס לנשים בתרבות הפגאנית – שבה הנשים היו היולדות ולכן גם המנהיגות; לנשים היה מקום חשוב בחברה; מיניות ועונג בין גברים ונשים היו מקודשים וחופשיים משיפוטיות ושליטה; לנשים היה מותר לחשוב ולשאול וללמוד – ובין התרבות הנוצרית שהגיעה לאנגליה, שבה נשים נחשבו נושאות החטא של חוה מיום היוולדן; נשים היו חשודות עוד בטרם פתחו את פיהן, ואסור היה להן לדבר, לשאול שאלות, ללמוד, לנגן או לבטא את עצמן בדרך אחרת; מקומן היה של משרתות שקטות של הגברים וגם המיניות ורצונותיהן נחשבו טמאים. לאישה היה אז מקום רק מתחת לגבר – ובשקט.

בספר מתואר האפוס של המלך ארתור ואבירי השולחן העגול דרך חיי הנשים שסבבו אותם ומציאות חייהן. אני מאוד מחוברת לסיפורי המלך ארתור והספר נותן מענה לשאלות על התקופה ההיא באופן מקורי ומקיף.

הספר מתאר בהרחבה את התהליכים ההיסטוריים שהתרחשו אז: מלחמות על טריטוריה בין העמים והשלום שהמלך ארתור השיג, והמלחמות בין התרבויות הרוחניות שהחריפו מאוד בזמנו.

בזמן קריאת הספר יכולתי לחוש כאילו אני חיה שם ממש, הרגשתי את הקושי, את היופי, את התסכול ואת ההתפתחות הנפשית והרוחנית של גיבורי התקופה. הספר גדוש גם בסיפורי אהבה, ומביא לידי ביטוי גם את ההתבוננות השונה של התרבות הנוצרית והתרבות הפגאנית על האהבה והחיבור בין נשים וגברים; ואת ההבדל בין הדיכוי שכפו הנוצרים על השותפות ששררה בין הנשים והגברים בתקופת האלה.

הספר גרם לי להתגעגע לאפשרות של יחסי גברים ונשים אחרים, ללא פחד, ללא דיכוי של אף אחד מהמגדרים. כאב לי לקרוא את מה שקרה אז, וכואב לי גם לראות היכן אנו היום אחרי כל כך הרבה שנים של פטריארכיה.

הקריאה בספר חיברה אותי לחוויית נשיות שלמה ולאפשרות להביא את התחושה הזו חזרה לעולם שלנו היום. אני מודעת לכך שגם תרבות האלה לא הייתה מדויקת או חסרת פגמים, אך מה שכן היה בה מאוד חסר לי היום. אני תפילה שסוף-סוף ניצור כאן מצב ותרבות שבהם נוכל לחיות יחד נשים וגברים בשותפות, חברות ואהבה ויחד ניקח את העולם קדימה להיות מקום טוב יותר לכולנו.