מבט אישי על ה”אני” בראי האנתרופוסופיה וחוויית ה”אני”

מאת איריס סובינסקי, יוצרת השיטות זוגיות הרמונית והמפגש הפנימי

במאמר זה אשתמש במושג ה”אני”, על פי האופן שבו אני מבינה את הגותו של שטיינר בנושא זה, ואעסוק גם בהשלכות שקשורות להתרחבות האני בחיינו ובעולם שמחוץ לנו ובאופן שבו אני מזהה את חוויית האני.

כשאנשים שונים קוראים את הגותו של שטיינר, מתקבלות הבנות רבות ושונות וכל מה שמוצג כאן זו ההבנה האישית שלי, שמופקת מתוך ההרצאה הרביעית של סדרת ההרצאות בנושא הפסיכוסופיה.

רקע

ד”ר רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה, פיתח ידע רב-תחומי – חלקו תיאורטי וחלקו מעשי. חלק מהידע האנתרופוסופי שהביא נוגע במבנה הפנימי של האדם על רבדיו השונים וכחלק מזה במבנה ובתפקוד הנפש. בתורה האנתרופוסופית נקראים הרבדים של האדם גופים, אך כאן נתייחס אליהם כאל רבדים, לצורך נוחות.

ב-1910 ערך שטיינר סדרה שכללה ארבע הרצאות שהנושא שלהן היה פסיכוסופיה. הפסיכוסופיה היא התשתית לפסיכולוגיה ולפסיכותרפיה האנתרופוסופית; ההקדמה, מושגי היסוד והמתודה לייסודה המעשי בעתיד. מסיבות היסטוריות, ששטיינר צפה אותן, התנאים הנדרשים להבנתה ולשימושה המﬠשי של הפסיכוסופיה לא בשלו ﬠד לחלק מאוחר של המאה ה-20. בנוסף, כל התוכן התיאורטי שניתן ﬠל ידי שטיינר בין 1883ו-1925 – יכול להיחשב כפסיכוסופיה מורחבת.

נקודת המוצא של הפסיכוסופיה היא היכולת ליצור פרספקטיבה והתבוננות ישירה בין מרכז התודﬠה (האני) ובין תופﬠות הנפש, כגון רגשות, תחושות וחוויות בזמן התרחשותן. ﬠל בסיס הפרספקטיבה הזאת, התבוננות ישירה בתהליכי הנפש הופכת לאפשרית. מכיוון שלא יכול היה לפרסם את המתודה של יצירת הפרספקטיבה ותהליך ההתבוננות הזה – שטיינר הותיר את הבקשה, הדרישה והצוואה לדורות הבאים, לכשיבשילו התנאים לכך, ואף הצביﬠ ﬠל סוף המאה ה-20 כזמן שבו פיתוח כזה יתאפשר.

על פי שטיינר, אם הידע הזה יגיﬠ לידיים הנכונות – נוכל לפתח בעתיד את האנתרופוסופיה בכללותה ולבססה כמדﬠ הנפש: “היה ביכולתי לתת לכם רק מﬠט מן התחום האינסופי של הפסיכוסופיה” (כל הציטוטים במאמר לקוחים מתוך ההרצאה הרביﬠית של הפסיכוסופיה). גוף הידﬠ הפסיכוסופי המלא, המאפשר יישום מﬠשי, היה צריך לחכות ﬠד שהחברה האנושית תהיה מוכנה לﬠבדו מתוך החומר הגולמי של הידﬠ האנתרופוסופי הכללי. כיום קיימים כמה גופים שעוסקים בטיפול בשיטות שפותחו על בסיס הפסיכוסופיה.

ה”אני”

על פי שטיינר, קיים בתוכנו רובד שנקרא ה”אני” והוא מתקשר עם חיי הנפש ופועל בהקשר שלהם. חיי הנפש שלנו מלאים מידע שמגיע מהרבדים הפיזי, האתרי והאסטרלי. הרובד שנקרא האני מושפע ממצבם של שאר הרבדים שלנו ומהמידע שהם מזרימים אל חיי הנפש, שקשור הן לעבר והן לעתיד ופועל בהתאם.

שטיינר אומר: “אם תשימו לב לכך, תבינו נכונה שבנפשנו נפגשים באמת כוחות שונים למדי. נפשנו היא במידה מסוימת הזירה שעליה נפגשים כוחות של כיוונים שונים ביותר… עם האני קשור דבר אותו תוכלו למצוא שוב בנקל על-ידי התבוננות בחיי-הנפש גרידא, כלומר, כושר השיפוט. יחד עם האני נכנס לתוקפו כושר השיפוט”. כלומר, אותו מקום שאליו מתנקז כל המידע שאנו אוספים הוא המקום שאליו יכול האני להתחבר ולפעול. פעולתו של האני קשורה לכוח השיפוט שלנו ולמה שמייצר בעצם את הבחירות שלנו. ניתן לזהות את המקום הכל כך מרכזי הזה בחוויית העצמי שלנו.

האני שלנו, אם כן, הוא כוח שמשרת אותנו ועוזר לנו לקיים את החיים הפיזיים והנפשיים שלנו. סביר להניח שכאשר שטיינר מדבר על כוח השיפוט, הוא מדבר על היכולת שלנו לבחון אם דברים מתאימים לנו או לא ולהחליט בהתאם לכך. הוא מדבר על בחירת היחס שלנו אל הדברים שאליהם אנו נחשפים, אלו הקשורים לעבר וגם אלו הקשורים לעתיד. להבנתי, מושג השיפוט שלו אינו “שיפוטיות”, שרואה דברים מבחוץ – כטובים או רעים – גם את עצמנו או אחרים, אלא מה מתאים לי ומה לא, מה אני אוהב ומה לא. השיפוט הוא הבסיס לבחירות שלנו.

לפיכך האני מייצג כוח פנימי שתומך בבחירות שלנו בחיים ועוזר לנו לכוון את עצמנו בעולם כשהוא מקושר ונתמך בכל המידע שזורם בתוכנו מכל החלקים שלנו.

שטיינר אומר: “דבר אחד נגלה עכשיו: אף דבר מהרשמים החיצוניים אינו יכול להובילנו לדימוי-האני. במילים אחרות: דימוי האני אינו נובע מהעולם הפיזי”. משמעות הדבר היא שנוכל לחוות את האני שלנו רק מתוכנו ולא משום מקום אחר, ואולי אף שהניסיון לחפש רמזים על האני בחוץ מפריע לנו לפגוש את האני שבתוכנו.

תגובת העולם להופעת ה”אני” – אינדיבידואליות

שטיינר תיאר את מצב העולם בתקופתו ככזה שבו קשה לאנשים לחוות את ה”אני”, אך ציפה שממחצית המאה ה-20 יקרה שינוי במיקומו ובתפקודו של האני בתוך האדם. שינוי זה ייצור חוויית חיים שונה לבני האדם ומודעות אחרת לאני שבתוכם. על פי שטיינר, גם בעבר היו אנשים שהאני שלהם היה פעיל ומורגש, אך הם היו מעטים.

ניתן לחבר בין חוויית האני לחוויית האינדיבידואליות, שבה יש הרבה יותר מקום מבעבר למי שאנחנו או ל”עצמי” שלנו, חוויה שהתחזקה במאה ה-20, ולתוצאות רבות של התפשטות האינדיבידואליות בחברה. בתקופה זו נשמעו טענות רבות מפי הדור שקדם לה, על כך שהאינדיבידואליות שהתחזקה פוגעת בעולם. במצב החדש האינדיבידואליות התערבה בחיינו והשפיעה על כל מה שקורה בעולם. את השינוי שהתחולל ניתן לראות הן בגידול ילדים כיום לעומת העבר ובמקום שאנו נדרשים לתת לצרכים האינדיבידואליים שלהם, הן בחינוך הילדים כך שיתאים לכל ילד באופן אינדיבידואלי, והן בעולם התעסוקה, שבו אנו משתדלים להתאים בין העובד לתפקיד ואת התפקיד לעובד. פן נוסף להשפעת האינדיבידואליות על העולם אפשר לראות בחולשה הכללית של חיי הקהילה כיום, לעומת החיים בעבר, ועוד. גם כשאנו מתבוננים על מצב הזוגיות בעולם כיום, בניגוד לעבר, אנו יכולים למצוא באותו הזוג שני אינדיבידואלים, ופעמים רבות הזוגיות מתקיימת ללא הידע כיצד לברוא הרמוניה שמאפשרת את החיבור של שני אינדיבידואלים בתוך אותה זוגיות. בכל נושא ונושא אנו נדרשים היום למצוא דרכים חדשות שייתנו מקום לאינדיבידואליות שלנו.

אפשר לראות קשר גם בין הצורך העולה של אנשים במודעות לחייהם, לנוכחות פנימית עצמית חזקה יותר ולגדילה האינטנסיבית של תהליכי ההתפתחות והמודעות כיום בעולם.

חוויית ה”אני”

כאשר אנו נותנים מקום לשיפוט הפנימי שלנו ונעזרים בו בבחירות שלנו, ניתן להגיע לחיבור ל”עצמי” שלנו. זהו מצב שבו נוכל לחוות את עצמנו במרכז שלנו כנוכחות שקטה. אנשים שחווים זאת מעידים שקשה לתאר אותה במילים או לדמיין אותה לפני שחווים אותה. כמו כן, כשהיא מגיעה, הם חווים התעוררות ובהירות.

הרובד שנקרא ה”אני” קשור לבחירות שלנו ולתהליך הבחירה. בעבר, נעשו הבחירות מתוך אילוצים חיצוניים תרבותיים ופחות מתוך צרכים אישיים. החיבור לאני מאפשר לנו לבצע החלטות ממקום שמביא בחשבון חלקים שונים שלנו, ומייצר לנו תחושה של בחירה ברורה ומאוזנת עבורנו, שמגיעה ממקום של שקט ומייצרת שקט אפילו כשהיא לא ממש בחירה נוחה.

תפקיד הנפש הוא לתווך בין הסביבה החיצונית שלנו, מה שנמצא מחוץ לנו, ובין האני שלנו. להעביר מידע מהעולם שסביבנו לאני – ומהאני לעולם. כאשר הנפש שלנו סוערת, התיווך שלה אינו מדויק לשום כיוון. המידע לא מצליח להגיע לאני באופן מדויק וגם לא לעבור ממנו החוצה באופן מדויק. במצב כזה, שבו האני אינו מצליח להשתלב, כלומר לקבל מידע ולהזרים מידע, נחוש חוסר בהירות, חוסר איזון ואבודים. לפיכך, החוויה של בהירות קשורה גם לנפש נינוחה שמאפשרת את החיבור לרובד האני ולהעברת המסרים לשני הכיוונים.

היכולות שלנו להגיב על מצבים שאנו פוגשים, להיות מרוכזים ופחות מוסחים בתוך עשייה, קשורות לעוצמת החיבור שלנו עם המרכז שלנו (נוכחות האני) ולחוזק שלו. ככל שחוויית הקשר עם העצמי שלנו חזקה יותר, כך היכולת שלנו לתפקד בחיים טובה יותר.

להלן כמה דוגמאות פשוטות להבדלים בין מצב של חיבור למרכז שלנו (שהוא תוצאה של נפש רגועה יחסית ואני פעיל) להיעדרו:

  • הקשבה לרעב כשהוא מגיע ואכילה בזמן יעזרו לנו להיות יותר במרכז שלנו. כשאיננו במרכז שלנו, סביר שנישאר יותר זמן רעבים והרעב יסיט אותנו ממה שנכון לנו.
  • שינוי שנכפה עלינו בתוכניות שלנו עלול להפך לעסק מסובך הרבה יותר כשאיננו במרכז שלנו ואיננו פתוחים לראות את הפוטנציאל שלו בשבילנו.
  • כשאדם כועס עלינו, אנחנו עלולים להתערער מכעסו, וכשאנחנו במרכז שלנו אנחנו יכולים להיות שם, לשמוע אותו ולבחור את התגובה שלנו אליו.
  • כשאנחנו במרכז שלנו, אנו יכולים להקשיב לצרכים שלנו ולענות עליהם באופן יותר מדויק, כך שיטרידו אותנו פחות. נוכל לדייק את הצרכים הבסיסיים שלנו ולמצוא להם מענה פשוט שימלא אותם וישחרר אותנו להמשך הפעילות שלנו.

התגובות שאנו מעדיפים בדרך כלל מגיעות מאותו כוח שיפוט פנימי ומהאפשרות שלו להיות שותף פעיל בחיינו.

כאשר האני שלנו נוכח, אנו חווים את החיים פשוטים ובהירים. ברור לנו מה עלינו לעשות ומה נכון לנו, ויש באפשרותנו לעשות דברים רבים ללא מאמץ. הבהירות הזו, שאנו פועלים בתוכה, חוסכת מאיתנו ויכוחים פנימיים או השקעת אנרגיה בהתלבטויות ובהחלטות. במצב הזה, כשאנחנו נמצאים במרכז של עצמנו, רוב הכוח והאנרגיה שלנו פנויים לעשייה שלנו.

המצב הזה, שבו אנחנו במרכז של עצמנו, עלול להתפרש כאגואיזם, אבל ההפך הוא הנכון. כאשר אנחנו במרכז של עצמנו זה משאיר לנו יותר אנרגיה שיכולה לשמש אותנו לנתינה לאחרים. להיות במרכז שלנו – זוהי יכולת שאמור לפתח כל אדם ששואף לטפל באחרים או לפעול למען העולם בלי להישחק.

גם בחיינו הפרטיים, כאשר אנו במרכז שלנו מתאפשר לנו לקיים זוגיות זורמת בד בבד עם תחושת חופש. הכל נראה פשוט יותר להתמודדות וקל יותר לקבל את השונה ולפעול במשותף מבלי לחוש מאוימים. כשאנחנו במרכז שלנו, איננו נשענים על הסביבה ואנחנו חשים יותר חזקים. בעצם אנחנו נשענים על האני שלנו במקום על אחרים.

למקום הזה, שבו האני יכול להתבטא בחיינו, אני קוראת “זריחת האני”. כאשר האני שלנו זורח, גם אנו וגם האנשים סביבנו יכולים לחוש אותו. אנו נרגיש את המרכז שלנו באופן ברור וגם את החוזק שלנו, והאנשים סביבנו ירגישו אותנו מאוד נוכחים. למצב הזה מתלווה תחושה של שקט, בלי מחשבות שמתרוצצות בראש. האני פשוט נמצא ופועל עם השקט הזה בכל דבר שאנו פוגשים.

כאשר הנפש שלנו רגועה והאני נוכח, גם כאשר בחוץ מתחוללת סערה, יש בתוכנו שקט, והאני שלנו יכול להפעיל את כוח השיפוט ולכוון אותנו גם בזמן הסערה. למצב הזה אני קוראת “עין הסערה.” בתור דוגמה, אפשר לדמיין אירוע קשה שבו רוב האנשים יהיו מבולבלים, אולם יהיה מי שיעמוד איתן ויכוון את כולם, הוא זה שהאירוע החיצוני פחות מפעיל את הנפש שלו ואז לאני שלו יש יכולת לקחת החלטות מיידיות ולתקשר אותן לסביבה החיצונית.

במצב של “זריחת האני”, אם אני חווה תחושה פנימית חזקה, רגשות חזקים, קורה תהליך דומה. הנפש שלי מאפשרת לאני שלי לזרוח והוא יכול לכוון אותי גם עם הסערה שבתוכי.

פעולה בניגוד לאמת שלנו תעיר בתוכנו סערה שתפריע לנוכחות של האני שלנו, ולכן האני שלנו יפעל למעננו תמיד באופן מיטבי בהקשר של ה”אמת” העמוקה שלנו.

חיים מתוך חוויית המרכז שלנו, מאפשרים לנו להיות במקום הרבה יותר שקט גם כשהגלים גבוהים – בחוץ או בפנים. אם מתעוררת בכם השאלה, האם יכול כל אדם להגיע לחיים כאלו? מניסיוני, התשובה היא, כן. עבודת מודעות מרגיעה את חיי הנפש שלנו ובהכרח מחזקת את מקומו של האני בתוכנו.

תיאור אישי של חוויית חיבור לאני: הגעתי, יש בי שקט, מרגישה את עצמי “קיימת” ללא מאמץ, אחריות או צורך בייעוד או בתפקיד. פשוט מונחת בעולם, מוגנת, בטוחה, ראויה מעצם קיומי. יש בי אהבה והיא נוכחת, היא אינה משרתת אף אחד, איני זקוקה לסיבה לקיומי ואין עליי שום אחריות. זוהי חוויה של חופש, שקט ונינוחות. ככה נעים לי להיות. אני עוסקת רק בבסיס הקיום הפיזי שלי, תזונה ותנועה, השאר פשוט קיים. מתלבשת, אוכלת, שותה, זהו. כל השאר פשוט קיים. כמו המדבר, פשוט קיים.

במקום הזה יש שקט, יש חופש ויש שמחה של מנוחה. זוהי חוויית ביטחון פשוט מעצם הקיום  שלנו. המון דברים שהיה לי אכפת מהם שירתו גם אחרים. כששחררתי אותם, שחררתי את עצמי ויכולתי לחזור אליי. אני מרגישה כמו כשהייתי ילדה, רק עם עוד ידע וחוכמה שעכשיו כבר לא חוסמים אלא מאפשרים לי לפעול בעולם באופן נינוח וחופשי ומחובר לאמת העמוקה שלי.

סיכום

על פי הבנתי, ה”אני” קשור לכוח השיפוט שלנו, הוא נמצא בתוכנו ומחובר לכל מה שאנו חווים. ניתן לזהות ולחוות אותו דרך כוח השיפוט ורק מתוכנו. החוויה של האני קשורה לחוויית העצמי.

האני התחזק בעולם במאה הקודמת, ניתן לחבר זאת לחוויית האינדיבידואל, שגם היא התחזקה באותה התקופה, והופעתו שינתה חלקים רבים מחיינו. כדי לפעול היום ולהפיק את המיטב אנו צריכים לשנות התנהלויות שהתאימו בעבר ואינן מתאימות היום כמעט בכל תחום ונושא ולפעול בקשר עם האמת שלנו.

כולנו יכולים לחוות את האני בתוכנו. זוהי חוויה שמאפשרת לנו להיות במרכז שלנו בנוכחות ובשקט ולפעול באופן מדויק בעולם הפיזי. ככל שאנו מתקדמים בחיינו, גדלות החשיבות של החיבור לאני שלנו וההשפעה של החיבור הזה על איכות החיים שלנו ועל דיוק הפעולה שלנו בעולם.

 

מקור: “פסיכוסופיה” ספרי מיקרוקוסמוס מגרמנית: דב וירושבסקי, 1979. הגהת ההוצאה: 9.2010.

 

 


קטגוריות: התפתחות,  חברה ושינוי,