התמודדות עם כעס של אחרים

מאת איריס סובינסקי, יוצרת השיטות "זוגיות הרמונית" ו"המפגש הפנימי"

במאמר זה אני דנה בכעס, ליתר דיוק באספקט מסוים שלו. הכעס הוא רגש אשר בתרבות שלנו נהוג לנסות להעלים, לפייס או להדחיק אותו. במאמר זה אני פוסעת בעקבות ד”ר רודולף שטיינר, יוצר האנתרופוסופיה, אשר ראה בכעס גורם חיובי, שקשור בלמידה ובהתפתחות.

בחיי האישיים והמקצועיים לא פעם חוויתי כעס – ואף זעם – של אחרים שהופנו אליי,

ואחד הדברים שהבחנתי בהם, בהקשר לכעס, הוא שלעתים גברים שרע להם פשוט מוציאים את מה שקשה להם ככעס וזעם על האישה הקרובה להם בבית, בעבודה או בכל מקום אחר.

בדקתי את התופעה עם כמה גברים סביבי וחלקם אישרו את מה שגיליתי. הם טענו שכשרע להם או כשמישהו מעצבן אותם גם מחוץ לבית, זה יוצא על בת הזוג שלהם. מכיוון שהם אינם יכולים להביע את מה שהם מרגישים כלפי העולם, הרגש הזה מצטבר בתוכם ומגיע איתם הביתה.

התנהלות זו אינה חדשה, זהו מצב שנשים חוו ועדיין חוות במשך אלפי השנים האחרונות, ודאי בתקופה הפטריארכאלית, שבה האישה נחשבה רכושם של הגברים כל חייה והייתה תלויה בהם לחלוטין.

הגם שאלה הם פני הדברים, על פי ניסיוני במרחב הציבורי, אני רוצה להדגיש שאין בהם כדי לומר שנשים לעולם אינן עושות זאת. זאת ועוד, אני מבקשת לדון כאן בתופעה זו לאו דווקא מהזווית המגדרית, אלא להביא נקודת מבט חדשה, שכולנו – נשים וגברים – נוכל להיעזר בה לגבי השאלה: מה לעשות אם מישהו כועס עלינו?

מהו בעצם כעס

הכעס הוא קודם כל רגש. רובנו גדלנו כילדים בחברה שבה המסר הוא שאסור לכעוס. גם אם סביבנו אחרים כעסו, לנו אסור היה לכעוס. במשך השנים, בנסיבות אישיות או טיפוליות,  פגשתי אנשים רבים שבאו מבתים שבהם ההורים כעסו זה על זה או על הילדים שלהם – אבל לילדים אסור היה לכעוס.

ד”ר שטיינר, כאמור, ראה בכעס גורם קונסטרוקטיבי והוא הקדיש לו מאמר מיוחד בספרו “מטמורפוזות של חיי הנפש”. דבריו פתחו לפניי עולם חדש של תובנות, ושם המאמר, “השליחות של הכעס”, היה ממש מבלבל. כיצד אפשר לכנות דבר אסור בשם שליחות?

שטיינר מראה במאמרו כיצד הכעס אחראי על ההתעוררות של האני הרדום ועל ההפיכה שלנו ליצורים חברתיים אכפתיים. הוא רואה בו שליח חשוב בהתפתחותם של חלקים בנפש גם כאינדיבידואלים וגם כיצורים חברתיים בעלי חוש צדק ומוסריות. מידע נוסף על הכעס ניתן למצוא במאמר “השליחות של הרגשות“.

במהלך השנים החלו להתגבש בתוכי תובנות באשר לטיבו של הרגש הזה, בן השאר, ההבנה שכעס הוא רגש שקשור בהרבה אנרגיה. הוא מתפרץ החוצה אל העולם, בסוג של אנרגיה שיש בכוחה לגרום לדברים לקרות: להניע אותנו ללמידה או להניע אותנו לפעולה נדרשת, בשעה שמה שמכעיס אותנו אינו מוסרי לדעתנו.

 

תרגיל 1:

עצמו עיניים והיזכרו במשהו שמכעיס אתכם. בדקו, האם תוכלו לזהות את האנרגיה של הכעס בתוככם?

 

תרגיל 2:

עצמו עיניים והיזכרו במישהו שכעס עליכם. בדקו, האם תוכלו לזהות את האנרגיה של הכעס שלו בתוככם?

אם הכעס הוא רגש שכרוך בלמידה ובהתפתחות, כדברי שטיינר, מדוע החברה מחנכת אותנו לא לכעוס?

מתוך התבוננות בהיסטוריה החברתית על העולם שלנו, אפשר לראות דמיון מסוים בין התרבות הפטריארכלית והפאודלית ששלטו בעולם – בשתיהן ניצול אנשים אחרים הוא עניין מרכזי. מכיוון שכיום שרידים של התרבויות הללו עדיין קיימים ברמות שונות באזורים שונים בקהילה האנושית, מעשי ניצול מעוררים רגשות שונים, בהם גם כעס. רגש זה מפריע לתרבויות כוחניות מהסוג הנ”ל להמשיך לנצל, וניתן להניח שלמנצלים היה נוח להפוך את הכעס לעניין שיש להסתיר אותו או להתבייש בו. בדרך זו הסתרת הכעס משתפת פעולה עם פעולות לא מוסריות.

הכעס יוצא לעולם

לכעס, אם כן, יש תפקיד. אבל האם אמנם כך אנחנו משתמשים בו? מתי אנו כועסים וכיצד אנו משתמשים באנרגיה של הכעס?

מכיוון שהתרבות שלנו, כאמור, אינה נותנת מקום לכעס ואינה מכבדת אותו, רוב האנשים ידחיקו אותו כל זמן שיוכלו להדחיקו או כשלא ירגישו בטוחים לבטא אותו. התוצאות של ההדחקה הזו הן:

  1. יגיע רגע שהכעס יגדל עד שלא נוכל להכיל אותו יותר – ואז הוא יתפרץ.

לאדם שיודע לקבל את הכעס שלו יש מרחב פעולה בזמן שהוא חווה את הכעס, בניגוד למי שמדחיק אותו עד שהוא לא יכול להכיל אותו יותר, ואז אין לו שליטה עליו. הכעס מנהל אותו ומתפרץ בעוצמה בלתי ניתנת לשליטה.

  1. אנחנו נוציא את הכעס בנסיבות שבהן נרגיש בטוחים. שם, כאשר ברור לנו שהכעס לא יסבך אותנו, ניתן לו מקום. בדרך כלל זה יקרה בסביבת מי שאנחנו אוהבים או מרגישים לידו בטוחים. אנשים שסומנו על ידנו ככאלה, יחוו את הכעס שלנו גם אם אין להם כל קשר אליו.

התנהלויות אלו בעצם לוקחות מהכעס את שליחותו, ונוטלות מאיתנו את הכוח לכוון את האנרגיה של הכעס למקום המדויק שבו הוא יביא תועלת.

 

דוגמה

רונית חזרה מיום עבודה, שבו חוותה חיכוך בעניין מקצועי עם השותף שלה בעסק. היא הגיעה הביתה אחר הצהריים כדי לבלות עם ילדיה, אך הייתה עצבנית ומוטרדת. כשהחלה להכין את ארוחת הערב הילדים אמרו לה שהם רעבים, והיא התפרצה עליהם בכעס: “מה נראה לכם שאני עושה?”

 

דוגמה נוספת

אייל נפגש עם אמו וזו אמרה לו שהיא מתכננת להגדיל את חלק הירושה של אחיו על חשבון הירושה שלו. מכיוון שאמו של אייל תמיד נתנה יותר לאחיו, הוא חש מיד כיצד אי-הצדק שבדבר מצית בו כעס.

מכיוון שהיה מדובר באמו, מבחינת אייל, לא יכול היה להוציא עליה את הכעס ובלע אותו.

כשחזר לביתו שיתף את מיכל, בת זוגו, בתוכן השיחה עם אמו. מיכל אמרה שמה שאמו עושה לא בסדר, ואייל התפרץ עליה בכעס.

מיכל בעצם אמרה בדיוק את מה שאייל הרגיש, אך לידה היה לו נוח להניח לכעסו לפרוץ החוצה.

כאמור, הכעס הוא נושא חשוב ורחב מאוד, אך במאמר הזה נתמקד רק בתגובה שלנו לכעס של אחרים שיוצא עלינו.

לפגוש כעס של אחרים

מהי החוויה שעוברת על מי שסופג את הכעס, ומה בעצם הוא סופג?

מבחינה רגשית, אנשים שונים חווים דברים שונים כשכועסים עליהם. החוויות עשויות להיכלל בקשת רחבה של רגשות: עלבון, כעס, בלבול, כאב, בגידה ועוד. סוג החוויה תלוי בחוויות מהילדות בנושא כעס, במה שהתרבות מאפשרת בנושא כעס, בתחושות של הנפגע מול עצמו, בנסיבות שבהן זה קורה, באופן שזה קורה ועוד.

 

דוגמה

יקיר פגש את הבוס שלו בפגישת מנהלים גדולה. הבוס שאל אותו על דבר מסוים ותשובתו של יקיר לא מצאה חן בעיניו. הבוס התחיל מיד לצעוק על יקיר בנוכחות שאר המנהלים שבחדר, מה שפגע בו הרבה יותר מדרכים רבות אחרות שבהן הבוס היה יכול להעביר ליקיר את המסר שרצה, כולל העובדה שהתאכזב מתשובתו.

הכעס הוא סוג של אנרגיה חזקה, שיכולה להניע לפעולה את האדם שחווה אותה. אבל כשכועסים עלינו, אנו נחווה את האנרגיה שנזרקה עלינו. מהו מקורה של אותה אנרגיה?

ראשית, חשוב לדעת שלפעמים האנרגיה הזו מתחילה מהתחושות הקשות של מי שכעס עלינו ומתוך כך שהוא אינו יודע כיצד לטפל בכעס שלו. אך לפעמים היא מגיעה בכלל ממקור חיצוני, שאינו האדם שכעס עלינו, אלא אנרגיה של כעס שהועברה אליו ממישהו אחר, שגם  הוא אינו יודע כיצד לטפל בה. בדרך כלל בתוך הכעס שנפגוש יתחברו שתי האנרגיות הללו יחד, מכיוון שמי שסופג כעס ירגיש רע ובמקרים רבים יעביר את אנרגיית הכעס הלאה למישהו אחר. כך נע, גדל ומתעצם כדור השלג של הכעס מאדם לאדם.

מדוע כעס מופנה דווקא אלינו

שאלה נוספת ומאוד חשובה היא מדוע הכעס מופנה דווקא אלינו? גם כאן ישנן כמה תשובות ושילובים שלהן. תשובות אלו מובילות אותנו גם למה שאנו נוכל לעשות עם הכעס שאחרים מפנים אלינו.

הכעס, בדרך כלל, יהיה מופנה אלינו מהסיבות הבאות:

  • כי נוח לכעוס עלינו. כנראה אנחנו המקום שמרגיש יותר בטוח למי שכועס להעביר אליו את אנרגיית הכעס שלו.
  • האדם שכועס עלינו אינו מפחד מהתגובה שלנו. אם היה פוחד ממנה, היה מעביר את הכעס שלו לאדם אחר.
  • האדם שכועס עלינו חווה בקשר שלנו משהו שלא עשה לו טוב. דבר זה כשלעצמו הינו פתח לתגובות רבות, לאו דווקא כעס, ובדרך כלל הבחירה בכעס תגיע יחד עם מקורות נוספים של הכעס.

מה עושים עם כעס שהופנה אלינו

לטיפול בכעס יש שני חלקים:

  1. הבירור מהו הדבר שבגללו כעסו עלינו ומה חלקנו בו.
  2. הוצאת אנרגיית הכעס שנשלחה אלינו מתוכנו ושליחתה למקור שממנו הגיע.

דוגמה

יוכבד ויואב הגיעו אליי עם הסיפור הבא: באחד הימים כשהגיעו הביתה והחליפו את המטפלת של הילדים, יואב ראה את המטבח המלוכלך שהמטפלת השאירה ומיד כעס על יוכבד שהיא מאפשרת את זה. חמש דקות לאחר מכן ניגש אחד מילדיהם אל יוכבד לבקש ממנה שתעזור לו בשיעורי הבית והיא התנפלה עליו שאינה יכולה.

מה שיצא על הילד זו אנרגיית הכעס שעברה מיואב ליוכבד וחיפשה מקום להשתחרר. הילד הוא המקום הבטוח לאם ולכן הכעס יצא עליו.

באותו רגע יואב התנפל שוב על יוכבד שהיא כועסת על הילד. זאת, ללא שום הבנה של חלקו בעניין.

במהלך המפגשים הטיפוליים יוכבד הבינה שיואב פשוט מוציא עליה את מה שצבר במשך היום וכי תפקידה הוא לחסום זאת.

בהמשך, כשקרה שוב אירוע דומה, יוכבד לא “התנדבה” לספוג את אנרגיית הכעס של יואב, וכשהאשים אותה במצב המטבח שהמטפלת השאירה היא אמרה שגם לו יש פה וגם הוא יכול לדבר עם המטפלת.

הפעולה הזו יכולה לקרות רק אם מתקיימים המצבים הבאים: 1. יוכבד לוקחת אחריות על הגבולות שלה ומסרבת לקבל את אנרגיית הכעס שנזרקת עליה. 2. יוכבד מרגישה בטוחה ביכולת שלה לעשות זאת.

אחרי שהגנה על הגבולות שלה, ליוכבד תהיה אפשרות לענות על הצרכים של ילדיה ממקום רגוע.

 

הבירור מהו הדבר שבגללו כעסו עלינו ומה חלקנו בו

הדבר שעורר והביא את הכעס עלינו קשור אלינו, גם אם לעתים במידה מועטה. למשל: תגובה לא נעימה שלנו אל האדם השני; חוסר הבנה למצב שהאדם השני מצוי בו; פעולה שעשינו שנוגדת את תפיסתו של השני או משהו לא מוסרי שעשינו.

השאלה הראשונה בטיפול בכעס היא בדיקה שלנו עם עצמנו: האם עשינו באמת דבר שראוי לכעס?

השאלה השנייה היא: האם מה שעשינו מתאים לעוצמת הכעס שחווינו?

אם אנחנו אנשים שרגילים לספוג הרבה כעס מאחרים, סביר להניח שאנו המקום הבטוח שלהם לכעוס. זוהי, אם כן, האחריות שלנו למצוא דרך לא להסכים שמצב זה יימשך. הצבת גבולות ברורה ואי-הסכמה לשתף פעולה עם כעס שאינו קשור אלינו יעצרו את התופעה. אם אנו מרגישים שפעולה כזו תסכן אותנו, סימן שאנחנו מצויים במערכת יחסים מסוכנת ועלינו לפנות לאדם חיצוני ולקבל עזרה.

חשוב להבין, כשאדם כועס יש בו אנרגיית כעס. ואם הוא כועס עלינו – הוא מעביר אותה אלינו וכעת מוטלת עלינו האחריות לטפל בה כדי שלא תישאר בתוכנו.

 

הוצאת אנרגיית הכעס שנשלחה אלינו מתוכנו ושליחתה למקור שממנו הגיע

המודעות לאנרגיית הכעס שנשלחה אלינו תעזור לנו לטפל בה. ראשית, זוהי אנרגיה של אדם אחר ולכן אין לנו יכולת להתמיר אותה. רק הבעלים של אותה אנרגיה יוכל להשתמש בה ולשנות אותה. הטוב ביותר עבור כולם הוא פשוט לשלוח אותה חזרה למי שכעס עלינו כדי שיטפל בה או יחזיר אותה בחזרה למי שהעביר לו אותה.

האנרגיה שהועברה אלינו מהאדם שכעס עלינו היא זרה לנו. אם נעצור ונתבונן במה שאנו מרגישים, נוכל לשלוח אותה חזרה למי שכעס עלינו. פעולה זו אפשר לעשות בשקט וללא מילים, ואנו מיד נרגיש הקלה אחריה.

סיכום

הכעס הוא רגש חשוב והוא אמור לשרת את האדם שמרגיש אותו.

אם כועסים עלינו הרבה, סימן שאנו מתנהגים באופן שמאפשר זאת.

כאשר כועסים עלינו, חשוב לברר מה חלקנו בעניין ולטפל בכך ואחר כך, להחזיר בשקט את אנרגיית הכעס לזה שכעס. אנרגיית הכעס יכולה להיות מותמרת רק על ידי מי שהיא שלו.


קטגוריות: התפתחות,  זוגיות,